"וראית בשביה אשת יפת תואר וחשקת בה ולקחת לך לאשה" (כא,יא)

פירש רש"י לא דברה תורה אלא כנגד יצר הרע, שאם אין הקב"ה מתירה, ישאנה באיסור, לכאורה קשה הרי מי שהיה מיוצאי המלחמה היו רק אנשים צדיקים שלא היה בהם אפילו חטא קל שבקלים כמו שכתוב "מי האיש הירא ורך הלבב ילך וישוב לביתו" ועליהם נאמר שאם לא נתיר להם אז ישאו אותה באיסור? ועוד תמוה היכן מצינו שאם חוששים שיצר הרע יתגבר מתירים את האסור כדי למלאות את תאות היצר, א"כ נתיר את כל איסורי התורה ח"ו?

ראיתי מתרצים בשם ה"אמרי אש" שאמרו חז"ל (סוטה ג' ע"א) ש"אין אדם חוטא אל א"כ נכנסה בו רוח שטות" הרי יש להקשות מדוע אדם נענש בחטאו הרי אנוס הוא? כיון שנכנסה בו רוח שטות הגורמת לו לחטוא? אלא התביעה היא על האדם מדוע גרמת שתכנס בך הרוח שטות, משל למה הדבר דומה, אדם שעמד ליד בור שרוח מצויה יכולה להפילו, ואכן הגיע רוח והפילה אותו והזיק הלה את הבור, וכי יועיל שיגיד אנוס אני כי הרוח הפילה אותי? התביעה כנגדו למה עמדת ליד הבור.

כך בענייננו, התביעה כנגד האדם מדוע גרמת שתיכנס בך רוח שטות, כי אם היה ספוג בתורה וביראת שמיים לא הייתה נכנסת בו רוח שטות, לפי זה מובן היטב, כי אין הקב"ה תובע מהאדם להתגבר על יצרו במקום הנסיון, אלא התביעה היא לברוח ממקום הנסיון, ולא לגרום לרוח שטות שתשלוט עליו, ומכיון שאותם אנשים שיצאו למלחמה מוכרחים הם להיות שם ואין באפשרותם לברוח, כי נמצאים במקום הנסיון שלא ברצונם, לכן התירה להם התורה את האיסור.

בספר "שפתי כהן" מתלמידי האר"י ביאר באופן נוסף כי ידוע שדרכו של היצר לשכנע אדם רק על מה שהוא איסור, אבל לדבר היתר, כי "מים גנובים ימתקו" והתוס' פירש על הגמרא (עבודה זרה ג ע"א) שגדול המצווה ועושה יותר ממי שאינו מצווה ועושה, כי מי שמצווה יצר הרע מסיתו ומפתהו לא לקיים, אבל מי שאינו מצווה אין יצר הרע מפתהו. וכיון שידעה התורה שקשה איסור של "יפת תואר" אם הדבר היה אסור, לכן התחכמה התורה כביכול והתירה את האסור, וזאת רק כדי להטעות את היצר, כדי שלא יפתהו ועל ידי זה אדרבה יפתהו שלא ישאנה.

*******

"שלח תשלח את האם" (כב, ז)

מה הטעם שצריך לשלח את האם ואחר כך לקחת את הבנים? כתב הרמב"ם במורה נבוכים חלק שלישי פרק מח, שצער האם גדול כשהיא רואה לנגד עיניה את אפרוחיה נלקחים ממנה, אך אם משלחים אותה ואז לוקחים את האפרוחים, אין צערה גדול.

הסבר אחר ראיתי בספר כמוצא שלל רב, בשם ר' חנוך הכהן ארנטרוי, אב"ד מינכן- אילו הייתה האם דואגת לעצמה בלבד ולא לבניה, קשה היה לאדם לתופסה, שהרי היא הייתה עפה מן הקן. רק משום שהיא חסה על בניה ודואגת להם, קל לאדם לתופסה. ממילא, אסרה תורה לנצל רגש אימהי זה לצורכי הציד, ולכן מצווה האדם לשלחה. ועל פי זה הוא מבאר את דברי הגמ' בחולין "כי יקרא- פרט למזומן", כלומר בציפור ביתית אין מצוות שילוח הקן. ועל פי האמור לעיל, מובן מאד, שהרי בציפור ביתית לא שייכת הסברא הנ"ל (כי אפשר היה לתופסה גם לולא רחמיה).

לפני כ 20 שנה זכיתי שמרן מאור ישראל רבינו עובדיה יוסף זצוק"ל יקיים בביתי מצוות שילוח הקן ובמעמד נשא דברים, והביא את דברי תיקוני הזוהר שיש במצוה זו התעוררות רחמים על כל העולם כי כששולחים את האם מעל הבנים, האם פורחת ממקום למקום ומצטערת ובוכה על חורבן קינה ועל ריחוק בניה עד כדי כך שחושבת לאבד עצמה לדעת, וכן האפרוחים צועקים ובוכים, ועי"ז מתעוררים הרחמים למעלה בשמים, וכל המלאכים הממונים על הציפורים שלהם שהם הנפשות הרוחות והנשמות בוכים על הציפורים שלהם שנתגרשו ממקום מנוחתם.

הם אומרים להקב"ה, למה גזרת על ציפור זו לגרשה מהקן שלה הלא כתיב ורחמיו על כל מעשיו, ואפילו על יתוש קטן שבעולם רחמיך מרובים, (ואז פרץ מרן בבכי) ואז מתעורר הקב"ה ואומר, כל המלאכים הממונים מלמדים זכות על הציפורים שלהם, למה אין מי שיעורר רחמים על בני בכורי ישראל ועל השכינה הקדושה, שהקן שלהם היא ירושלים, והיא חריבה ושוממה ובבניה נתגרשו בגלות תחת עול השיעבוד הקשה של אומות העולם, באותה שעה צועק הקב"ה ואומר למעני למעני אעשה ואעשה למען שמי, ועי"ז מתעוררים רחמים מרובים על השכינה ועל בני ישראל שבגלות.

ועל זה אמר הקב"ה: אשרי מי שמשלח את הציפור מחוץ לקינה, ועל ידי כך היא תעורר רחמים על העולם, ומי גרם לכל זה, הוא אותו אדם ששילח אותה וגרם לה צער גם שאיבדה את ביתה, ולכן היא נודדת, וגם איבדה את בניה, כך נתעורר הקב"ה והתמלא רחמים על כל בעלי צער ועל כל הנודדים מביתם, ובגלל זה שכרו של האדם הזה "למען ייטב לך והארכת ימים", קם רבי בון על רגליו ואמר "ברוך הרחמן ששמעתי את הקול הזה ואם לא באתי לעולם אלא לשמוע זו די לי"